יום שלישי, 24 באוגוסט 2010

רשתות חברתיות בגירסת ה- oldies

לפני ימים מספר הלך חמי לעולמו. אבי התקשר אלי כדי להביע את צערו ותנחומיו. בסוף השיחה, שאל אם יש בכוונתנו לפרסם מודעת-אבל באחד העיתונים ואם כן, באיזה מהם. לא לגמרי הבנתי מדוע הוא מתעניין בסוגייה ולרגע אחזה בי חרדה שמא גילו המופלג הופך אותו לבעל עניין, אבל עניתי לקונית את אשר ידעתי: כן, כנראה שנפרסם. לא, אינני יודעת באיזה עיתון נפרסם. סליחה, אבל מה פשר השאלות הללו.
אבי הסביר ואמר שלדעתו כדאי לנו לפרסם מודעת-אבל באותו העיתון בו נהג חמי לעיין מדי יום (במקרה שלנו - "מעריב") . "למה", שאלתי, "הוא הרי כבר לא יזכה לקרוא את המודעה". אבי התעלם מן ההערה הצינית ושטח בפני את ההסבר המאלף לפיו, אם חמי נהג לקרוא "מעריב", סביר להניח שחברים ומכרים שלו קוראים "מעריב" גם כן, ואם נפרסם בעיתון זה, יש סיכוי גדול יותר שאנשים שהכירו אותו יראו את המודעה.
לאחר שסגרתי את הטלפון חשבתי לעצמי, כמה מופלא הדבר. אבא שלי עומד לחגוג בנובמבר הקרוב שמונים ואחד חורפים. אוריינות מחשב אינה הצד החזק שלו, בלשון המעטה (נסו שח-מט או פרטיטה של באך והוא יאכל אתכם בלי מלח). הסיכוי שיראה אי-פעם את הבלוג הזה או כל בלוג אחר, שישתף, יצרוך פידים, יעקב או יצייץ, שואף לאפס. בינינו, אם יצליח להפנים את ההבדל בין אתר אינטרנט לבין מסמך וורד (יש לבטא: vord, עם סימן ה- double-vu), דייני. אבל אבא שלי, קשישא האהוב, הפנים כבר לפני אינספור שנים אינטראקציה חברתית מהי. נקודת המוצא שלו לפיה, לאנשים איתם מנהל אדם קשרים חברתיים עשויים להיות תחומי עניין משותפים, וכי סביר שהם מתעדכנים בענייני היום דרך אותו מקור מידע (ע"ע "מעריב"), מלמדת - the old fashion way - שרשתות חברתיות אינן המצאה טכנולוגית, אלא, פועל יוצא של אינטראקציות חברתיות. גוגל, face-book ושאר טובין, הומצאו על ידי אנשים חכמים שהשכילו לפח פלטפורמות טכנולוגיות עשירות במיוחד כדי לשרת, בסופו של דבר, צורך כה קדום וכל-כך אנושי.

יום חמישי, 12 באוגוסט 2010

על בלוגים, rss, ג'וקים ומה שביניהם

באחת מתקופותי הסטודנטיאליות (היו כמה כאלה), עבדתי לפרנסתי בחנות ספרים של רשת "סטימצקי" בתל-אביב. אחר-צהריים אביבי אחד, נכנס לחנות בחור צעיר. הוא ניגש לעברי בצעד מהוסס ושאל בלחש: "כבר קיבלתם את 'יופיו של האיכס'?" שם הספר לא צילצל לי בפעמון, אבל החפשנית (עיין שורש ח.פ.ש) שבתוכי, נעורה. "מי כתב את הספר?" יריתי לעברו. הבחור הנהן בראשו לשלילה ולקח צעד אחורה כמי שנכשל במבחן גורלי במיוחד (אז עוד נהגתי לירות מהמותן ולכל הכיוונים). "על מה הספר?" לא הרפיתי. הבחור הביט בי, בלע את רוקו ואמר בשקט "על ג'וקים". את הספר לא הצלחתי לאתר עבורו אבל הביטוי "יופיו של האיכס" נכנס לפנתיאון משפטי המפתח שלי ושל חברתי "ת" ואנו משתמשות בו מעת לעת כשחיוך "זר לא יבין זאת" שזור על שפתותינו.

ומה מביא אותי לשתף אתכם בפיסת הנוסטלגיה הזו? כפי שכבר קבע מאיר שלו, הדבר היה ככה:
לפני שבועות מספר נרשמתי לקורס ב"מרכז הספר והספריות בישראל", "ניהול מידע מתקדם באמצעות RSS" שמו. מורנו, יגאל חמיש נוהג לחלק את דברי ימי האנושות לשניים - החיים שלפני המצאת ה- RSS ואלה שאחריו. בזה אחר זה רוססתי בעשרות פלטפורמות שיתוף, מאות בלוגים, אלפי ערוצי RSS, מליוני פידים ו... גוגל-רידר אחד (איזה  יופי!) נפלתי מהכיסא בהתרגשות עם גילויו של כל פיצ'ר חדש עד שבסוף כבר נותרתי שם, על הרצפה (איזה יופי?) ומעמדת הנומך הזו גם הבנתי מדוע סרגי ולארי (עיין ערך "גוגל") מיליארדרים (איזה יופי להם!).
השליטה במידע הפכה שטוחה, נאמר לי. אין יותר היררכיה, עבר זמנם של מומחים יחידי סגולה, תם עידן עורכי התכנים הכל יכולים. היום כ-ל-א-ח-ד יכול לפרסם את הגיגיו בראש חוצות. היום כ-ו-ל-ם מומחים. זה פחות או יותר היה השלב בו כל היופי הזה התחיל להרגיש קצת איכס. 

אבל זה לא נגמר בזה. מורנו המסור שעט קדימה ללא לאות - "אי-אפשר רק לקחת, צריך גם לתת, להפגין נוכחות, לשתף ולעקוב. אי-אפשר להיות סוציומטים ברשת" (תסלחו לי על ההערה -הפולנית, אבל, זה לא יפה להגיד דברים כאלה על סוציומטים).
וכעת, כמטלה בשלהי הקורס, התבקשתי לפתוח בלוג, להפיץ רשמי לרוח, להיות אחת מאותם נוכחים סדרתיים, מומחים חתרניים, ממזרים שהפכו מלכים. אז הנה לפניכם פוסט הביכורים שלי, מוקדש כולו לפער שבין היופי לאיכס.

כעת, לקראת סיום, נותרה עוד סוגיה אחת לא מענה. איך לעזאזל קשורים הג'וקים לכל הסיפור הזה? מופרך ככל שישמע לכם הדבר, חשבתי לעצמי כי דווקא יצורים מעוררי דחיה אלה, עשויים לסייע לי לגשר על הפער.
הג'וקים מגעילים למדי, אך בעלי כושר הישרדות מדהים. הם מסוגלים לחיות בביבים, ללא מזון,  עמידים לקרינה רדיואקטיבית ויש סיכוי טוב שישרדו בגלקסיה הרבה אחרינו. כשאני עוצרת לרגע לחשוב על זה, נראה לי שהתיאור הזה עונה לפרופיל של עולם המידע.

נ.ב.,
(1) למי שג'וקים עושים לו את זה:






(2) דוגמה למקרה בו הקביעה שהיום "כ-ו-ל-ם מומחים" לא תמיד מוצלחת: